בנם של דבורה ואברהם (אבי). נולד ביום ח' באב תשמ"ו (13.8.1986) בצפת. בן זקונים להוריו, אח של גלית וליאת.

שלמה (שלומי) גדל והתחנך בצפת, למד בבית הספר היסודי "ממלכתי ג'" בעיר. בהיותו בן תשע עברו בני המשפחה לגור בנהריה שם השתלב בלימודי יסודי בבית הספר "גולדה מאיר", למד שנה בחטיבת הביניים "עמל שחקים" והמשיך ללימודי תיכון בתיכון האזורי "מנור כברי" בקיבוץ כברי.

ילד שובב, מתוק וסקרן. מלא שמחת חיים, חובב הרפתקאות ובעל חוש הומור ייחודי. סיפרה אימו: "בינקותו שלומי היה תינוק שובה לב, שחור עיניים עם שיער מתולתל וחייכני. כבר בחודשים הראשונים לחייו ידע ליצור קשר מהיר עם סובביו ובגיל עשרה חודשים דיבר במשפטים שלמים עם הרבה שאלות. פיתח שיחות עם הקרובים וללא היסוס גם עם זרים בתור בסופרמרקט או סתם ברחוב. ידענו שיש לנו ילד מאתגר ומצפים לנו ימים לא משעממים. מדובר בפעוט סקרן שה?רבה לעשות ניסויים עצמאיים, כך למשל נכנס לאקווריום עם הדגים כאילו היה אחד מהם או הכניס דג שנקנה לארוחת השישי לאמבטיה עם סבון כדי לראות מה יקרה.

ילד מלא רוח חיים, תזזיתי ונרגש, סחף את כל הסובבים אותו עם שמחת החיים שפעמה בו. בעל חוש הומור מפותח, זרק אמירות ומשפטים מצחיקים לחלל האוויר ללא מאמץ ובטבעיות וכשכולם היו מתגלגלים מצחוק עדיין הצליח לשמור על ארשת פנים רצינית".

חברותי מאוד ואהוד על סובביו, יצר קשר חברתיים בקלות רבה בכל מסגרת אליה הגיע. ניחן ברגישות וביכולת אבחנה גבוהה ביחס לסובבים אותו, סייע לשכנות המבוגרות בשכונה בכל צורך וכשלא ראה אותן בסביבה מספר ימים הקפיד לדפוק על דלתן, מוודא כי שלומן טוב.

אהבתו הגדולה הייתה למשחק הכדורגל. ה?רבה לשחק עם חבריו ושיחק בקבוצת הנוער "עירוני נהריה".

ביום 22.11.2004 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות כלוחם בגדוד "שקד" בחטיבת "גבעתי" במפח"ט (מפקדת חטיבה) 84. הוא התרגש מהשירות הצפוי, רואה חשיבות רבה בתרומה למדינה. "ההמנון של 'גבעתי' התנגן בבית באותה תקופה ללא הפסק, בגאווה רבה" סיפרה אימו.

באחת מהשבתות בהן יצא לחופשה בביתו, במהלך משחק כדורגל עם חבריו שבר את הקרסול. ההחלמה אילצה אותו לעבור זמנית לשירות במטבח היחידה בהמתנה לניתוח, ואולם הוא לא נתן לכך לרפות את ידיו וחיכה לרגע בו ישוב להכשרה הקרבית לצד חבריו.

טוראי שלמה (שלומי) יצחק נפל בעת שירותו ביום ב' בתמוז תשס"ה (9.7.2005). בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

על מצבתו חקוק משפט מתוך שירה של נעמי שמר "אחר קציר": "יקר שלי, נפשי המתאבלת איננה משלימה עם לכתך".

בציון אחת-עשרה שנים לפטירתו כתבה אימו: "שלושים שנה פחות חודש. בחודש הבא היינו אמורים לחגוג לך יום הולדת שלושים. סיום ותחילה של עשור חדש בחייך, התחלה של חייך כאדם בוגר, גיל בו אני אותך ילדתי.

אחת-עשרה שנים, חודש לפני יום הולדתך, באותו תאריך עומדים אנו מול מקום מנוחתך ומקיימים טקס אזכרה עם משפחה, חברים ומכרים. בחלוף השנים ימי היעדרותך קרבים ומשתווים למניין כל שנות חייך...

הרבה זיכרונות אנו נוצרים משנים אלו: שיחות, ארוחות משותפות, אירועים משפחתיים אשר בכולם היית הכי דומיננטי. זוכרת אותך נרגש ומאושר, מלא תקווה וציפייה, כעוס, פגוע ומאוכזב, אבל מקפיד לשתף, מדבר ומספר את שעובר עליך. כל אלו זיכרונות שצצים באחת-עשרה השנים האחרונות, לפעמים ברגעים הכי פחות צפויים, ולצדם דמיונות, שאלות והשערות - איך היית נראה היום בגיל שלושים? איך היו נראים חייך? האם היית נשוי? איך היית בתור דוד לשי ולרותם? איך היית כאבא?

בעיני אתה עדיין ילד תשע-עשרה פחות חודש שמתכנן את יום הולדתו הקרב וכך תישאר לעולם. שאלות ללא תשובות ימשיכו ללוות אותי עד יומי האחרון. פניך, חיוכך, תנועותיך והבעותיך עדיין עולים בהירים חדים וברורים. לו רק יכולתי לדעת שאתה נמצא במקום טוב יותר, בטוח, מאושר ומחייך הייתי מוצאת נחמה, ועם השאר אתמודד".

לאורך השנים כתבה אימו שירים לזכרו, מתעדת את זמנם יחד. ואלו מילות השיר "בלילה בשקט עוצמת עיניים": "בלילה בשקט עוצמת עיניים / ביום, בהמולה, בחיים שמתנהלים בעצלתיים / תמיד לפניי אותן תמונות / של ילד קטן אותו לא אזכה עוד לראות / תמונה של רך שזה עתה לעולם יצא / כל ההכנות לקראת בואו של זה הצאצא / חליפה ושמיכה שסבתא סרגה באהבה / ובעיני האב כה רבה הגאווה / בעיניים שחורות את כל הסובבים שבה / מבט אחד וההגנות נפלו ללא מחשבה / תמונות של זאטוט שחור תלתלים / פוסע לצד אם בלב מלא כיסופים / תמיד מלא מרץ, תעלולים והפתעות / אותנו ידע להעסיק ללא כל בעיות / גדל הילד והפך לעלם חמודות / מוקף בחברים ובידידות / תמונה שלו עם החברה הראשונה / כן, איתך עברנו גם את רגעי האכזבה בהבנה / בדף הבא שבזה האלבום / תמונות נוספות צפות כמו בחלום / שלומי ומרעיו מתחת לחלון / מלהגים ומרעישים ללא חשבון, ללא שעון / רואים את כל החבורה המוכרת / יושבת בניחותא על המדרכה המוצלת / עוצרים לשיחה עם השכנים / מסתודדים חולקים חוויות של נעורים / תמונות רבות עוד זוכרת, בהן מעלעלת ונוברת / על כל תמונה באהבה ובגעגוע מתרפקת".

מדי שנה מציינת משפחתו את יום הולדתו בטורניר כדורגל בהשתתפות חברים, בני משפחה ושכנים. על המחשבות שמלוות את פעילות ההנצחה כתבה אימו את השיר "יולי חלף", אלו מילותיו: "יולי חלף, עוד שנה מאז מותך / אוגוסט כעת, קרב יום הולדתך / מנסה לברר, להבין מה הייתה כוונתך / כשביקשת להמשיך ולחגוג את יום הולדתך. / כתינוק היית פעלתן ומלא חיים / ימי הולדת לך חגגנו עם משפחה וחברים / עוגה, מתנות והרבה רעש וצהלה / לא תמיד הבנת על מה כל ההמולה. / כשחלפו השנים והתחלת להבין את העניינים / שוב בימי ההולדת הזמנו משפחה וחברים / הרשימה כעת על פי החלטתך / גם העוגה שהזמנת במיוחד לכבודך / שנות בית הספר נחגגו בערים השונות / לא פסחנו על מסורת העוגה והמתנות / מקום של כבוד הוענק ע"י מורה / מתובלים בשירים ובמשחקי חברה / עם השנים אופי המסיבות השתנה / שינויים, רעיונות חדשים התחלפו מדי שנה. / בשנה זו מנסה לספק את רצונך / רוצה לך להעניק זיכרון מיוחד ביום הולדתך. / מודה מאוד שמתקשה למצוא את הנוסחה / מה לעשות שנשמתך תאשר בשמחה / פרחים ונרות הנחנו על קבר דומם / ברכות נשאנו מלב כואב ושומם / טורניר כדורגל עם חבריך ביום הולדתך / לנו מרגיש שיספק את רצונך / אם בכל זאת תרצה מתנה אחרת / אמור לי ולך אותה אגיש למזכרת".

לעילוי נשמתו תרמו חבריו ארון קודש לבית הכנסת בשכונת מגוריו, בו עלה לתורה בגיל מצווה. מכונת הנשמה נתרמה להנצחתו למחלקת טיפול נמרץ ילדים ל"מרכז הרפואי לגליל".

אחיינית של שלומי ובת משפחה של חבר טוב נקראו על שמו - שי (ראשי תיבות - שלומי יצחק).